איך מזהים טראומה אצל ילדים קטנים ומה אפשר לעשות?

לפעמים ילד לא מספר במילים, אבל הגוף, המשחק וההתנהגות משדרים מצוקה. במאמר תמצאי איך אפשר לזהות טראומה בגיל הרך – ואיך טיפול רגשי עדין ומותאם יכול לעשות הבדל גדול.

טראומה בילדות מסוכנת

טראומה בילדות מסוכנת. אירועים כגון תאונות, חשיפה לאלימות במשפחה, מלחמה וטרור, התעללות , גירושים, חרם, דימוי עצמי נמוך ומחלות קשות או מוות של דמות התקשרות – לא רק מסכנים את החיים המיידיים של ילדים או של אהוביהם, אלא גם פוגעים בבריאותם העתידית. אירועים טראומטיים תוקפים את הגוף, את המוח ואת המערכות ההורמונלית והחיסונית המתפתחות של ילדים, והם עלולים לגרום למגוון מחלות גופניות ונפשיות בבגרות.
הטיפול בילד שעבר או עובר אירוע טראומה מורכב, והוא כולל גישות ומיומנויות שונות. אחת המיומנויות המשמעותיות ביותר היא הדיבור הישיר על אירועים טראומטיים. לילדים יש צורך לספר, להבין, לעבד טראומה, ומבוגרים לא תמיד יודעים איך לעמוד במשימה חשובה זאת. כתבה זו תדון בשאלות למה חשוב ולמה קשה לדבר עם ילדים על טראומות שחוו, וכיצד לגשת לשיחה זו עימם.

מדוע חשוב לדבר עם ילדים על אירועים טראומטיים?

לאירוע טראומטי אין היגיון ואין הסבר. ילדים ומבוגרים כאחד מגיבים לו מהאמיגדלה – החלק במוחנו שמגיב לסכנה. כך נרשמים מראות, ריחות, קולות, תחושות, והאדם מגיב על-ידי השבת מלחמה, בריחה או קיפאון . הדיבור על טראומה מאפשר לתת פשר למה שאירע, ולעבד את האירוע בצורה שתאפשר להתאושש ממנו. ילדים זקוקים במיוחד לעזרה במתן פשר לאירועים שקרו להם. דיבור נכון, מווסת ותואם גיל על אירועים טראומטיים מפחית חרדה וחוסר ודאות, מייצר משמעות לאירועים ומאפשר בניית נרטיב מארגן לאירועים כאוטיים. כאשר ילדים אינם מקבלים מילים או הסבר לחוויות קשות שקרו להם, הם מבטאים תגובות לטראומה באמצעות שחזור התנהגותי שכן החוויות הטראומטיות, "מסרבות להיקבר" ונשארות כזיכרונות מובלעים בנפשו של הילד. סימפטומים רבים שנצפים אצל ילדים שעברו טראומה – עוררות יתר, חוסר ריכוז, תוקפנות, ניתוקים, ביטויים של הפרעה , אלימות, בריתמוס הביולוגי, כגון קשיי אכילה ושינה או קושי ביציאות, התנהגות מינית סיכונית, פגיעות עצמיות בגוף ועוד – הם ביטוי התנהגותי לטראומה, אך לעיתים קרובות הם נחשבים ל"בעיות התנהגות" אצל הילד. כך ילדים שעברו טראומה, ולא עזרו להם להבין את מה שקרה להם ומדוע הם מתנהגים כפי שמתנהגים, מרגישים לעיתים "מופרעים" "חריגים" (בגלל העוררות הגופנית והנפשית התמידית), טיפשים (כי אינם מצליחים להתרכז) או רעים , (כי הם חוששים שיש בהם משהו רע שגרם לאירועים להתרחש). דוגמאות אפשריות: ילד שהיה חשוף לאלימות קשה בבי"הס מגיב בעוררות לכל איום, אמיתי או מדומיין, ומאובחן כסובל מהפרעות (ODD ,ADHD )בלי להתחשב בעברו הטראומטי; ילד שטוען "אין לי ראש ללימודים" כי חייו כה כאוטיים בשנות לימודיו; ילדה שטוענת שזאת אשמתה שפגעו בה מינית כי היא לא אמרה להפסיק. אם לא אומרים להם אחרת, ילדים קטנים יכולים לחשוב, מתוך החשיבה האגוצנטרית שלהם, שהם אחראים לדברים רעים וקשים שקורים להם ואשמים בהם. מחשבה כזאת עלולה לפגוע קשות בהערכתם העצמית. דיבור איתם מאפשר לענות על שאלות בעניינים המעסיקים ילדים אך הם מתקשים לשאול עליהם, כגון מי יישאר איתי ויטפל בי? האם גם אחרים יעזבו? האם אני פגום או אשם במה שקרה? ועל מי אני יכול לסמוך? ילדים זקוקים למבוגר שאפשר לסמוך עליו, שיאמר להם את האמת או לפחות יוכל לתת הסבר לדברים כאשר אין אמת ברורה אחת.

צור קשר

מדוע קשה אם כך לדבר עם ילדים על אירועים שקרו להם?

לעיתים קרובות מבוגרים מתקשים לדבר עם ילדים על מה שקרה להם. קושי זה נובע ממוטיבציה מיטיבה: לא להכאיב לילד עוד. המבוגר חושש שמא העלאת האירוע הטראומטי תציף את הילד בזיכרונות שיכאיבו לו ביתר שאת. אם האירוע קרה לילד צעיר מאוד, עדיין רווחת הדיעה המוטעית – שילדים צעירים אינם מבינים, שוכחים, ומתאוששים במהירות מאירועים טראומטיים (Osofsky 2007), ולכן אין להעלות אירועים כואבים שקרו להם. מחקרים מוכיחים כי יש "לעבד" אירועים גם עם פעוטות בגילאי שנתיים. נוסף על כך, במקרים רבים טראומה שקרתה לילד קרתה גם להורה: מלחמה, תאונות, מוות ומחלות במשפחה ואלימות בין בני זוג. להורה אשר חווה טראומה חסרה לעיתים רמת ויסות המאפשרת שיחה עם הילד. חוסר זה בולט בעיקר אם ילד והורה הופכים ל"תזכורות טראומטיות" זה לזה, כאשר במצב זה משהו בנוכחות של האחד מזכיר לשני את הטראומה שאירעה לשניהם. אשמה היא רגש דומיננטי אצל הורים שילדיהם נפגעו על- ידי אירועים טראומטיים – גם אם הטראומה אינה ב"אשמת" ההורה. הורים, אשר רואים בהגנה על הילד את תפקידם, אינם מצליחים בעצם לשמור על ילדיהם כאשר אירועים לא צפויים וקשים קורים להם. קושי זה חוסם לעיתים את היכולת של ההורה לדבר על מה שאירע. גם אנשי מקצוע מהססים ולעיתים נמנעים מלדבר עם ילדים על טראומה. גם להם, כאמור, יש רצון שלא לגרום לילדים צער נוסף. סיבות אחרות הן החשש שהדיבור על האירועים הטראומטיים יציף שוב את הטראומה של הילד, והמחשבה שיש לפתח מיומנויות נפרדות ומיוחדות כדי לדבר עם ילדים על טראומה, או לפחות להיות איתו בקשר טיפולי לטווח ארוך. הגישה הטיפולית הרווחת, שהובאה מהמסורת הפסיכואנליטית, גורסת כי יש לאפשר לילד להיות זה שמעלה את האירועים הקשים כאשר הוא מרגיש נוח די הצורך בטיפול. גישה זו משוחקת ע"י הילד ומביאה לטיפול את עולמו הרגשי , טיפול זה נקרא PLAY THERPY

השאירו פרטים

כיצד מדברים את הקשיים ומעבדים את החוויות ב-Play Therapy?

בעבודה עם ילדים, לא תמיד אפשר לצפות מהם לתאר במילים את מה שעובר עליהם. לכן, בתרפיה במשחק, הילד אינו מתאר את הקשיים שהוא חווה במילים – אלא מבטא אותם דרך המשחק, שהיה תמיד הכלי האינטואיטיבי והטבעי ביותר עבורו.

במהלך טיפול ב-Play Therapy, הילד אינו נשאל ישירות *מה לא בסדר איתך* או *מה קרה לך*. במקום זאת, הוא נחשף למרחב טיפולי שבו הוא יכול לשחק ולהתנסות, **ליצור** ולבחור איך הוא רוצה לבטא את רגשותיו. משחקים אינם בהכרח חיקוי של העולם הפיזי, אלא עולם פנימי של הילד – עולם של דימויים, סיפור, יצירה ושחזור של מצבים רגשיים. הילד יוכל לבחור דמויות, סצנות ומשחקים שיכולים לשקף מצבים או רגשות שהוא לא

בהכרח יודע לשוחח עליהם. החוויה הזו אינה תהליך פסיבי; להיפך – היא מעוררת תהליך פעיל של **עיבוד פנימי**. הילדים יכולים לשחזר את החוויות הקשות, לחוות את הקונפליקטים שלהם שוב בתנאים בטוחים, ובכך לעבד אותם תוך כדי יצירת "סדר" פנימי מתוך הכאוס הרגשי שחוו.

המטפל בתרפיה במשחק נמצא בתפקיד פעיל מאוד בתהליך. הוא משקף את הקשיים של הילד דרך המשחק: כשהילד בונה סיפור או משחק סצנה, המטפל מתבונן בקפידה, מזהה את הרגשות והקונפליקטים שמובע בדרך לא מילולית, ומחבר את הדברים לכדי "הבנה משותפת" של מה שהילד עובר. בצורה הזו, המשחק מאפשר "שיחה" לא ישירה על רגשותיו ומחבר את הילד למודעות פנימית שהוא לא תמיד יכול להגיע אליה במילים. לדוגמה, ילד שמרגיש פחד או חוסר שליטה אחרי פרידה מהורה, יכול לבחור לשחק תרחיש

שבו דמויות שונות מתמודדות עם אובדן או פרידה. כשהמטפל משקף את הקשיים שהילד מביע דרך המשחק, הוא עוזר לו להבין את רגשותיו, להתמודד עם פחדיו ולבנות **אסטרטגיות התמודדות** ותחושת שליטה מחודשת.

כך,"המשחק הופך לשפה המאפשרת לילד לדבר את הבלתי מדובר". זהו תהליך של חשיפה, עיבוד והבנה, שבו הילד לומד את עצמו ואת רגשותיו, ואולי אפילו מוצא דרכים חדשות להתמודד עם הקשיים שהוא חווה.

לא תמיד מדובר בשיחה ישירה או בעיבוד מיידי, אבל המשחק מעניק לילד את המרחב שבו הוא יכול לבטא את עולמו הפנימי בצורה טבעית ובטוחה, ולפני שהוא יכול לשוחח על הדברים, הוא לומד להבין אותם מבפנים.