הילדים שמגיעים לטיפול לא תמיד בוחרים בו, פעמים רבות הם מביאים על ידי הוריהם או גורמים אחרים בסביבה. התנגדותם לטיפול יכולה לנבוע ממספר סיבות, כאשר המרכזית ביניהם היא תחושת חשש. החשש הזה יכול להתבטא במגוון דרכים, כמו פחד להיפתח ולהיות פגיע, פחד להיחשף לחולשותיהם, או פחד מלהתמודד עם החלקים הפגועים והכואבים בתוכם.

בגיל החביון (6-12), במיוחד, רבים מהילדים שואפים להיות עצמאים ומתחילים להתנגד לסמכות, דבר שעשוי להתבטא גם בהתנגדות לטיפול. ההתנגדות במקרה הזה משמשת גם כמנגנון הגנה – מנגנון שמטרתו לשמור על תכנים מודחקים כמו זיכרונות טראומטיים או חוויות כואבות, בעדינות ובתוך הלא-מודע.

כמטפלים, אנו נפגשים לעיתים קרובות עם ילדים שלא בחרו להגיע לטיפול, אלא הובאו אליו על ידי ההורים. כאשר נשאלים על ידי, מדוע הגיעו לטיפול, תשובתם בדרך כלל תהיה "לא יודע" או "כי אמא ואבא החליטו". הילד לא תמיד מודע לכך שיש קשר בין ההתנהגויות המפריעות שלו לבין הקשיים שהוא חווה, ולכן אינו רואה סיבה להתחיל בטיפול.

הסימפטומים של הילדים, כמו הכחשה והשלכה, אינם נעלמים ככה סתם – הם צורת הגנה שמפריעה להתקדמות בתהליך. לא אחת נשמעה תשובה כזו: "אני לא עשיתי כלום", "הוא התחיל איתי" – כל אלו מהווים מנגנוני הגנה שמונעים מהילד להכיר בכאב או בקושי שהוא חווה.

איך אם כן נוכל להביא את הילד להתחיל בטיפול? הדרך הראשונה היא לא בהכרח להשיג הסכמה ישירה, אלא להנחות את הילד לשאול שאלה כלשהי על עצמו. לשאול את עצמו מה מפריע לו, איך הוא מרגיש, ולחפש את הדרך להוביל אותו להבין את תפקידו בסיטואציה בה הוא נמצא. רק כשהילד מתחיל להתעניין בעצמו ובקשיים שלו, אפשר יהיה לעורר את סקרנותו ולהוביל אותו לטיפול.

התנגדות לילדים יכולה להתבטא לא רק במילים אלא גם במעשים, במיוחד כשילדים חווים קושי מבלי לדעת איך לתקשר אותו. בשלב הזה, חשוב להקשיב לקשיים בצורה רגישה ולהשתמש בדרכי טיפול המותאמות להם – כמו משחק, יצירה, ותנועה. משחק, במיוחד בטיפול פסיכודינמי, מהווה מרחב בו הילד יכול לבטא את מה שמציק לו, גם אם הוא לא תמיד מסוגל לתאר את זה במילים.

דוגמת טיפול בנתנאל (שם בדוי) מדגימה את הדרך בה טיפול יכול לסייע בשבירת ההתנגדות והפיכתו של הילד לשותף בתהליך. נתנאל, ילד בן חמש, הובא לטיפול בעקבות קשיים שהיו לו בגן ובבית. הוא לא רצה להגיע לטיפול וההורים נאלצו להיאבק עימו. כשהוא הגיע, המטפלת שאלה אותו שאלה פשוטה – "האם יש לך אח?" – שאלה שחשפה את הצורך שלו להבין את המתח במשפחתו בעקבות לידת אחותו. בהדרגה, דרך המשחק, הוא התחיל להבין את הקשר בין הקושי הרגשי שהוא חווה לבין ההתנהגות המאתגרת שהפגין.

העבודה עם הילד כללה יצירת קשר ברית טיפולית מבוססת משחק, בה המטפלת לא רק נתנה לו את המרחב להתבטא, אלא גם הציעה לו פתרונות יצירתיים שיכולים להקל עליו בתהליך.

כך, חשוב לזכור כי התהליך הטיפולי אינו מתחיל בכפייה או בהסכמה מיידית. תהליך ההתנגדות הוא חלק טבעי מהמסע של הילד, ועם הזמן, כל ילד מוצא את הדרך בה הוא יכול להפוך לשותף פעיל בתהליך. תפקידנו כמטפלים הוא לא רק לזהות את ההתנגדות, אלא גם לדעת כיצד להיענות לה ולהוביל את הילד לשלב שבו הוא יבחר בעצמו בטיפול.