אחד היסודות המרכזיים בעיצוב הזהות של כל ילד וילדה הוא המגדר – התחושה הפנימית של להיות בן או בת, גבר או אישה. מגיל צעיר מאוד, ילדים קולטים את הציפיות המגדריות סביבם: מה מותר לבנים, מה מצופה מבנות, ואיך כל אחד "אמור" להתנהג. אבל מה קורה כאשר הילד מתעקש ללבוש בגדים ורודים, וכשהילדה לא מוכנה לשיעורי בלט ומעדיפה להצטרף לנבחרת כדורגל? האם לתת לזה מקום? להגביל? לחשוש?

מגדר, מין ונטייה מינית – הבחנות שחשוב להבין
כשילד בוחר פעילות או לבוש שנחשבים "שייכים למין השני", הורים רבים תוהים: מה זה אומר עליו? האם זו התחלה של בלבול בזהות או נטייה מינית? חשוב להבחין:

• המין – נקבע בלידה לפי מאפיינים ביולוגיים (איברי מין, כרומוזומים).
• מגדר – התחושה האישית של הילד ביחס להיותו בן או בת, ולתפקידים החברתיים שנלווים לכך.
• נטייה מינית – מתייחסת למושא המשיכה הרומנטית או המינית בעתיד, ואינה נגזרת מהעדפות בגיל הילדות.

ילדה שמעדיפה לשחק כדורגל או ילד שאוהב לשחק בבובות – אינם מעידים על נטייה מינית מסוימת. אלה ביטויים של סקרנות, עניין, חיקוי, ולעיתים – של זהות מגדרית גמישה יותר.

למה זה קורה?
התנהגות שאינה תואמת מגדר (Gender Nonconforming Behavior) יכולה לנבוע ממגוון סיבות:

• סקרנות טבעית – ילדים בודקים גבולות, מחפשים להתנסות.
• חיקוי רגשי – ילד שחש קרוב לאמו עשוי לבחור בפעילויות "נשיות" כדי לחזק את הקשר איתה.
• זיהוי עם דמות משמעותית – ילדה שאביה חובב כדורגל עשויה לרצות להשתתף במשחק כדי לזכות בקרבתו.
• תחושת זהות מגדרית עמוקה – במקרים נדירים יותר, ילדים חשים שגופם אינו תואם את מי שהם מבפנים. זהו כבר עניין של זהות מגדרית ולא רק התנהגות, ולעיתים יתברר כמצב של דיספוריה מגדרית.

האם להציב גבולות? ואם כן – איך?
מטרתנו כהורים אינה "לתקן" את הילד, אלא להבין אותו. עם זאת, זה לגיטימי לגמרי לחוש אי נוחות – במיוחד כשילד מבקש ללבוש שמלה לגן או לצאת החוצה עם לק על הציפורניים. חשוב למצוא את האיזון העדין בין כיבוד הרצון של הילד לבין שמירה על תחושת ההגנה של ההורה והילד עצמו מהקנטות או תגובות חיצוניות.
ניתן, למשל, להסכים עם הילד על כך שבבית הוא יכול להתלבש ולהתנהג כפי שנוח לו, ובמקביל להסביר לו שלעיתים בחוץ אחרים לא מבינים או מגיבים לא יפה – לא כי יש בו משהו לא בסדר, אלא כי הם לא רגילים לראות את זה.

השיח בבית – מפתח לחוסן רגשי
דווקא דרך ההתלבטויות והתגובות שלנו, הילד לומד משהו חשוב על העולם וגם על עצמו: האם הוא ראוי לאהבה גם כשהוא שונה? האם אפשר לדבר על מה שמרגישים בלי לחשוש?
כאשר הילד שומע מסרים של קבלה, של אמון, של התעניינות אמיתית במה שהוא מרגיש – גם אם יש קושי מצד ההורה – הוא בונה חוסן פנימי. שיחה פתוחה, סקרנית ולא שיפוטית היא הדרך הטובה ביותר להבין מה עומד מאחורי ההתנהגות – האם זו העדפה חולפת? צורך רגשי? ביטוי לזהות עמוקה יותר?
ומה עם החברה?
הורים רבים חווים מבוכה, אשמה או חשש מ"מה יגידו". התחושות הללו טבעיות, וחשוב לעבד אותן מבלי להשליך אותן על הילד. ילד שחש ש"משהו לא בסדר בו" עלול לפתח בושה עצמית, הימנעות חברתית ולעיתים מצוקה נפשית. מחקרים מצביעים על כך שילדים עם ביטויים של גמישות מגדרית נוטים לסבול יותר מקשיים חברתיים, במיוחד כאשר אינם זוכים לתמיכה רגשית בסביבה הביתית.

אז מה אפשר לעשות?

• להקשיב – לשאול, להתעניין, לתת מקום.
• לשדר קבלה – גם אם לא מבינים או לא מסכימים עם הבחירה.
• לסמן גבולות רגשיים בהתחשבות – מותר לומר "אני מרגיש לא בנוח", תוך הבהרה שזה לא פוגע באהבה לילד.
• להכין את הילד להתמודדות חברתית – לעזור לו להבין מה עלול לקרות בחברה ואיך אפשר להגיב.
• לפנות לייעוץ מקצועי – כאשר חשים בלבול, קושי או צורך בהכוונה.

לסיכום:
ילדים אינם נולדים עם תבניות נוקשות של מה "מותר" או "אסור" לפי המגדר שלהם. הם חוקרים, בודקים, מבטאים רגשות, ולעיתים מאותתים על זהות עמוקה יותר. תפקידנו כהורים הוא לא למהר לשפוט או לתקן – אלא ללוות, להבין ולספק סביבה בטוחה ואוהבת.
אם אתם מתלבטים, חווים בלבול או רוצים להבין טוב יותר מה עובר על ילדכם – אני מזמינה אתכם להגיע להדרכת הורים. יחד נוכל לייצר שיח אמפתי, ברור ומכיל, שמכבד את הילד – וגם אתכם.