כאשר נשמעת אזעקה – הגוף דרוך.
גם אם היו התרעות מוקדמות, גם אם דיברו על הסלמה – הרגע עצמו מטלטל.
במציאות הביטחונית בישראל, הורים רבים שואלים:
במאמר זה אציג עקרונות ברורים לתיווך נכון של מצב ביטחוני לילדים צעירים, במיוחד כאשר נדרשת שהות ממושכת במרחבים מוגנים.
ילדים צעירים אינם מבינים מורכבות פוליטית או צבאית.
הם מבינים את ההורים שלהם.
הטון, שפת הגוף, קצב הנשימה והאופן שבו ההורה מתנהל , הם שמעצבים את חוויית הביטחון שלהם.
לכן המטרה אינה להסתיר את המציאות, אלא לתווך אותה באופן רגוע ומאורגן.
חשוב להסביר את הנחיות הבטיחות בצורה עניינית וברורה – מבלי לייצר בהלה, אך תוך דרישה לשיתוף פעולה מלא עם ההנחיות שומרות החיים.
תפקיד המבוגרים הוא ליצור עבור הילדים סביבה מוגנת ככל האפשר – פיזית ורגשית – גם כאשר המציאות בחוץ אינה יציבה.
תיווך הוא היכולת של ההורה לעמוד בין המציאות לבין הילד, ולהנגיש אותה באופן מותאם גיל.
במצב ביטחוני, התיווך אינו נועד ללמד היסטוריה או אסטרטגיה.
המטרה היא לחזק תחושת ביטחון.
אפשר לומר בפשטות:
הדגש בגיל הצעיר הוא על חוויה רגשית של הגנה – לא על הבנה מלאה של המצב.
בעת אזעקה חשוב ליישם שיתוף פעולה ברור ומיידי עם הכניסה לממ"ד, למקלט או לחדר מדרגות. בהירות וסמכות רגועה מייצרות ביטחון.
ילדים נרגעים כאשר העולם צפוי ומאורגן.
כדאי להכין אותם מראש:
בהירות מונעת בלבול ומחזקת תחושת בטחון.
מומלץ לשתף את הילדים בארגון המרחב המוגן:
השיתוף יוצר תחושת שליטה ומעורבות.
וכמובן – תמיד להיכנס למרחב המוגן המוסכם.
ילדים לא תמיד מבטאים פחד במילים ישירות.
לעיתים החרדה תופיע כהיצמדות, רגרסיה, עצבנות, קושי להירדם או משחקים חוזרים סביב מלחמה והצלה.
ההתנהגות היא שפה.
כאשר ילד שואל שאלה , יש להשיב בדיוק על מה שנשאל, ללא הרחבה מיותרת.
כאשר הוא משחק תרחיש מלחמתי, אין צורך לעצור אותו, אלא להתבונן ולהבין מה הוא מנסה לעבד.
הקשבה רגישה מעבירה מסר עמוק:
יש מקום לפחד= ויש מי שמחזיק אותו.
ילדים צעירים נשענים על הדמויות המטפלות בהם כדי להבין האם העולם בטוח.
הם לא בוחנים את המציאות דרך מהדורות החדשות , הם בוחנים אותה דרך העיניים והקול של ההורים שלהם.
כאשר ההורה מווסת את עצמו, מדבר בקול יציב, מחבק ומציב גבולות ברורים , נבנית תחושת ביטחון פנימית אצל הילד.
אין פירוש הדבר שהילדים לא יפחדו.
המשמעות היא שהם אינם נשארים לבד עם הפחד.
יש מי שמכיל אותו, שמסביר אותו וששומר עליהם בתוכו.
שגרה היא אחד המנגנונים המרכזיים שמייצרים ביטחון אצל ילדים צעירים.
כאשר סדר היום נשמר , גם אם המציאות בחוץ משתנה ,העולם הפנימי נשאר מאורגן יותר.
שגרה מייצרת יציבות. שגרה יוצרת תחושת ביטחון.
דווקא בעת חירום, השגרה משדרת יציבות ומעבירה מסר ברור: החיים ממשיכים , ויש מי שמחזיק אותם.
גם בעת חירום חשוב להמשיך:
המסר הוא שהחיים ממשיכים בתוך המציאות המורכבת.
בעת מתח ביטחוני ילדים צעירים אינם מעבדים את המציאות דרך חוויה – ובעיקר דרך משחק.
המשחק הוא השפה ההתפתחותית של הילד.
דרכו הוא פורק מתח, מבטא פחדים, משחזר חוויות ומנסה להשיב לעצמו תחושת שליטה בתוך מציאות שאין לו שליטה עליה.
מחקרים מדגישים כי משחק חופשי הוא מנגנון ויסות טבעי. דרך המשחק הילד מארגן את עולמו הפנימי, בודק תרחישים באופן בטוח ומאפשר למערכת העצבית שלו להירגע בהדרגה.
לכן חשוב במיוחד בתקופות כאלה לאפשר:
העיקר איננו סוג המשחק – אלא החופש לשחק.
משחק היא הדרך הבריאה של הילד להתמודד עם המציאות.
ניתן לספר לילדים על מערכות היירוט כמו
כיפת ברזל
ועל מערכות נוספות שתפקידן להגן עלינו.
המסר פשוט:
יש טכנולוגיה שמגנה עלינו.
יש צבא שעובד כדי לשמור עלינו.
ההסבר צריך להיות מותאם גיל וללא פירוט דרמטי.
בתקופות של מתח ביטחוני חשוב לייצר סדר פנימי ברור גם בתוך המשפחה: מי אחראי על מה.
על המבוגרים מוטלת האחריות לביטחון – לקבל החלטות, לעקוב אחר ההנחיות, לפעול בעת אזעקה ולשמור על הסביבה המוגנת.
כוחות הביטחון – הצבא, המשטרה והרשויות – פועלים כדי להגן על האזרחים, עלינו.
הילדים אינם אמורים להבין את מורכבות המצב ואין זו אחריותם להרגיע את ההורים או לעקוב אחרי חדשות .
תפקידם היחיד והברור הוא לשתף פעולה עם הנחיות הבטיחות: להיכנס למרחב המוגן כאשר מתבקשים, להישאר קרובים למבוגרים ולסמוך עליהם.
כאשר האחריות מחולקת בצורה ברורה, מתפנה מקום לביטחון.
הילדים יודעים שיש מי שמנהל את המצב – והם יכולים לחזור להיות ילדים.
בימי שגרה – ובמיוחד בתקופות של מתח ביטחוני – תחושת קהילה היא מקור משמעותי לביטחון רגשי.
כאשר ילדים רואים שהם אינם לבד, שהם חלק ממעגל רחב יותר של אנשים שמכירים זה את זה ודואגים זה לזה , משהו בתחושת היציבות שלהם מתחזק.
אפשר לשתף את הילדים במחוות קטנות של עזרה:
סיוע בקניית מצרכים, עזרה בהתארגנות במרחב המוגן, בדיקה אם מישהו זקוק לתרופות, או אפילו שיחת התעניינות עם שכן מבוגר או אדם שחי לבדו.
מתוך ההתבוננות הזו הם מפנימים מסר חשוב:
כשיהיה קשה – לא נהיה לבד.
יש סביבנו אנשים שרואים, שדואגים ושנכונים להושיט יד.
עם זאת, חשוב לשמור על איזון. אין צורך לחשוף למצוקות קשות, אך כן להראות שיש רשת תמיכה סביבם.
הידיעה הזו כשלעצמה בונה חוסן.
חדשות אינן מותאמות לילדים צעירים.
כדאי:
מידע שאין להם יכולת להשפיע עליו רק מגביר חרדה.
אין להבטיח שדבר לא יקרה.
כן אפשר לומר:
אנחנו עושים הכול כדי לשמור עליכם.
יש מי ששומר עלינו.
זה מסר אמיתי ומרגיע.
פחד עלול להפוך להכללות ולשנאה.
חשוב להימנע מהסתה ומהכללות כלפי קבוצות שלמות.
עדיף להפנות את השיח להערכה כלפי מי שמגן עלינו.
כאשר מדברים עם ילדים צעירים על מצב ביטחוני חשוב:
ילדים קולטים יותר ממה שנדמה לנו.
לא ניתן להסתיר את המציאות – אך ניתן להחזיק אותה עבורם.
בתקופות של מתח ביטחוני אני פוגשת ילדים שמגיבים בחרדה, בהיצמדות, ברגרסיה או בכעס. לעיתים הכוונה הורית מדויקת מספיקה, ולעיתים נדרש ליווי רגשי קצר טווח שיסייע להם לעבד את החוויה.
אני כאן עבורכם.
