פגיעות מיניות בגילאים צעירים (כגון 3-4 שנים) נובעות לעיתים קרובות מהורים או דמויות קרובות של הילד, אשר הילד נותן בהם אמון (הרטמן, 2020). ככל שהפגיעה מתרחשת בגיל צעיר יותר, כך היא עשויה להיות בעלת השפעה גדולה יותר, משום שבגיל זה הילד עדיין לא הצליח לפתח זהות עצמית מלאה. אם הפגיעה אינה מלווה בכאב גופני ישיר אלא מתרחשת במסגרת דינמיקות של סוד והשתקה, הילד עלול לא לזהות את האירוע כהתעללות. חלק מהילדים אף יכולים לחוות את הפוגע כ"ידיד" המפנק או דמות אהובה, דבר שמקשה עליהם לזהות את הפגיעה כמזיקה.

במקרים של פגיעות מיניות, נפוצים גם סממנים של "רֶה-ויקטימיזציה", שבהם הילד מאמץ את תפקיד הקורבן כתוצאה ממצב שבו ההפסקת הפגיעה עשויה להיתפס כמעשה תוקפני (שמחוני, 2017). גישה זו עשויה להחמיר את תחושת חוסר האונים והבגידה של הילד.

בגיל הרך, עיבוד טראומה מינית מצריך את ההתמודדות עם תחושות של אשמה לא מוצדקת. ילדים בגילאי 5-6 עדיין מתקשים להפריד בין הפוגע לבין דמות ההורה האוהבת שלהם, ולכן הם עשויים להדחיק את תחושות האשמה או להאמין שהאשמה נופלת עליהם. גם אם הילד מדבר על חוויותיו, חשוב להיות ערניים למורכבות הרגשית שמאחורי דבריו, שכן החשיפה עשויה להביא לפגיעות נוספות, כמו בדיקות רפואיות כואבות (אורן, 2015).

ילדים אשר עברו פגיעה מינית עשויים להראות סימנים של פוסט-טראומה, אשר ניכרים לעיתים במשחקם. משחק חוזר ונשנה של האירוע הטראומטי, כמו גם חזרות על נושאים הקשורים לגוף, מהווים סממנים של ניסיון לעבד את החוויה (שמַחוני, 2017). בנוסף, ילדים עשויים להציג פרצי אגרסיה, כסימן להזדהות עם התוקפן, או בלבול בין זהותם לבין דמותו של התוקפן.

המאבק להבדיל בין עצמי לבין אחרים – פיצול זהות – הוא אתגר נפשי עמוק שהילדים נדרשים להתמודד איתו. טיפול בטראומה מינית בגיל הרך דורש ידע רב והבנה עדינה של הדינמיקות הפנימיות של הילד.

הטיפול בפגיעות מיניות הוא תהליך רגיש ומורכב, שמחייב התמקדות מיוחדת בשמירה על תחושת הביטחון והאמון של הילד. כפי שצוין, יש לשלב גישה טיפולית הכוללת סביבה מכילה, אמפתיה והבנה לעוצמת הטראומה. רק כך ניתן לעזור לילד להתמודד עם הפגיעה ולהתפתח באופן בריא ומאוזן. בעבודה עם ילדים, חשוב להקשיב, להיות ערים לשינויים בהתנהגותם ולזכור שהפגיעה יכולה להופיע באופן עקיב לאורך השנים.